איך הכל מתנרמל, ואיך מנסים שלא

האדם הוא יצור סתגלן. אנחנו מתרגלים לכל שגרה, הזויה ולא נורמלית ככל שתהיה.

יש לנו 59 חטופים בעזה. וזה התנרמל. היום חזרתי מעוד הפגנה למען שחרור החטופים. המספרים על המסכים עולים משבוע לשבוע. ו-59 חטופים עדיין נמצאים בשבי, בעזה. חלקם חיים וחלקם לא. כל האנשים שמגיעים להפגנות בכל רחבי הארץ, מנסים למנוע את הנרמול הזה. האנשים שמשתפים ברשתות החברתיות, האנשים שהולכים עם חולצות, מדבקות, כובעים - כדי לשמור על נושא החטופים בתודעה - נאבקים בנרמול של השיגעון.

זה לא נורמלי לחיות במלחמה כל כך הרבה זמן. ואף על פי כן - זה התנרמל. אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר, חוגגים חגים ומסיבות יום הולדת. סטודנטים ממשיכים ללמוד, אנשים הולכים לעבודה. אנשים מתחתנים, תינוקות נולדים. ועוברים שוב צד: אנשים נעלמים לחודשים של מילואים - וגם שם - מסתגלים לשגרה.

אזרחים וחיילים רבים מתו מאז השביעי לאוקטובר. וגם זה, התנרמל. אני עובר ברחוב, ורואה קירות מלאים בסטיקרים של אנשים צעירים, מחייכים, חלקם במדים, עם ציטוטים מעוררי רגש. ממשיך הלאה, שומע מוזיקה באוזניות, ואז עוד קיר כזה. בוהה בטלפון. ושוב קופצת ידיעה של ״הותר לפרסום״.

אנחנו סופגים טילים מתימן על בסיס קבוע. וגם זה, התנרמל. הילד הקטן שלי, בן השנתיים וחצי, כבר יודע מה לעשות כשאני בא לשלוף אותו מהמיטה כשיש אזעקה. הוא מצביע וקורא: ״ממ״ד!״ הילדות הגדולות יותר כבר הולכות במהירות, נשכבות על הרצפה בממ״ד ומנסות להמשיך לנמנם. בפעם האחרונה, כשנשמעה האזעקה, אפילו עצרתי מול המזווה כדי להביא אוכל לילד.

צריכת החדשות שלי היא לא נורמלית. אני קורא חדשות יותר מדי פעמים ביום. וגם זה, התנרמל אצלי. קורא באתר הזה, באתר האחר. קורא את מה שההוא כותב ברשת החברתית הזו, ואז את מה שההיא כותבת ברשת החברתית האחרת. אני חי באשליה שזה נותן לי תחושת שליטה. אני חי באשליה ש״הנה הנה, עוד מעט מגיעה הידיעה החדשותית הטובה, האופטימית״.

וכשאנשים שואלים אותי ״מה שלומך״ או ״מה חדש״ אני מושך בכתפיים, ואומר ״בסדר״. וגם זה, התנרמל. ברור לכל מי ששואל, שהמצב הוא לא ״בסדר״, אבל לדעתי, אין לנו את המקום במוח, בלב, להכיל את זה, אז זה מתנרמל.